פסקאות מתוך דיוקאני - נורית צרפתי
"כל כך אהבתי זיתים, שכבר בגיל 4 שמרתי לי כל פעם קצת, בכיס של המכנסיים שלי. כך הזיתים ליוו אותי לכל מקום…
לימים אמי סיפרה לי, שהיא כל כך אהבה לאהוב אותי עם הריח הזה של הזיתים במכנסיים – הילדה שלה 'צברית' אמיתית.
מי היה מאמין…?! "
"רצתי יחפה בקיבוץ רוב הזמן. בזמן בו עדיין לא היו שבילים בקיבוץ והחולות היו לוהטים מחום, תכננתי את הריצה מראש לפי הצמחים שבדרך, ולפי המקום שאליו רציתי להגיע. כך קפצתי מצמח לצמח, כדי לשהות פחות זמן על החול הלוהט, יחד עם חבריי."
"גדלנו והתחנכנו בבית הילדים, בנות ובנים יחד עד כתה י"ב. חיינו כקבוצת ילדים והפכנו להיות חברים אחים, הקשורים בקשרי אהבה ונתינה לאורך כל חיינו. גדלתי בבית הילדים עם לינה משותפת, שהצטיירה לי כחווית חיים נעימה וטובה. כל חיי היום יום, הלימודים, העבודה, רגעי העצב והשמחות, הכל התחבר לבית הילדים. בשעות הערב נפגשנו עם ההורים, כל ילד עם משפחתו. שהינו מעט שעות עם המשפחה הגרעינית, אבל השהות הקצרה הזו הטביעה את חותמה ונתנה את טעם החיים. אמא ואבא שלי, ניצולי השואה, אפשרו לנו לראות את העולם באור חיובי ונעים. תמיד ראו את 'חצי הכוס המלאה' ושהעולם הולך להיות מקום טוב יותר."
פסקאות מתוך דיוקאני - דודו שליטא
מתוך הראיון של נורית צרפתי
"אנחנו ארבעה אחים ואחיות... אבא חייב את כולנו ללמוד פסנתר ושלח אותנו ללמוד אצל מורים טובים, כל זמן שעוד סרנו למשמעתו.
אני היחידי מאחיי שהמשכתי עם המוסיקה, למדתי מוסיקה בהמשך ועסקתי בכך בכל מיני תחומים. בגלל צרכים חברתיים עשיתי הסבה לאקורדיון וכך אני מנפח את הכלי הזה כבר למעלה מ 60 שנה.
ההורים הבחינו גם ביכולותיי בציור ושלחו אותי ללמוד ציור אצל מורה תימהוני ממוצא איטלקי, איתו למדתי את העקרונות השמרניים של הציור הקלאסי, (שאיני חושב שמישהו מלמד אותם היום בישראל). בשיעורי הציור, היה המורה אומר לי שאני צריך לעזוב את כל העיסוקים האחרים ולהתמסר לציור, ובשיעורי הפסנתר, המורה מפציר בי לעזוב את כל השטויות ולהתמסר לנגינה. למען האמת לא הייתי עילוי גדול אף באחד משני התחומים האלה, שהמשיכו להתגושש בתוכי עוד שנים רבות בבגרותי. עם הזמן וחוכמת השנים, הבנתי שהכישרון האמיתי שלי הוא בחיבור של האומנויות, בסינתזה של מרכיבי הבעה שונים. ברבות השנים נוספו למרקחת הזאת גם האנימציה והסרטים, שרק אימתו את הקביעה הזאת לגבי יכולותיי וייעודי האומנותיים."
"בכינרת הכרתי נערה בכיתה י"ב. כולם קראו לה ברכהל'ה. שזה אזכור השם ברל (כצנלסון) שנפטר בשבוע שבו נולדה. במשפחה קיצרו את השם ל"בבי", ואני קיצרתי עוד- "בב".
מההיכרות הזאת צמחה משפחה שלמה. הכרנו בסוף 1961, תעשו את החשבון כמה שנים זה מחזיק. עד היום אני רואה בפניה את העיניים של הנערה בת ה 17, קצרת התספורת שפגשתי שם במקריות, שרק אדם מאמין יידע לפרש. אני לא יודע. בהתכתבויות עם אנשים טובים, אני מסיים "שתבוא עליך ברכה. עלי כבר באה". מעבר לחידוד ההיסטרי, אני מתכוון לכך בכל הרצינות."
"עין גדי כשבאנו אליה מנתה כ- 80 חברות וחברים. זקני המקום היו בני 28. האתגר בחיים במקום כזה הוא בצורך למלא את כל צרכיך בעצמך. קבוצה קטנה ודי חסרת ניסיון חיים, מקימה כלכלה, חקלאות, מטעים, מגדלת את הילדים, יוצרת בעצמה את התרבות והבידור, ומנהלת את כל ענייני הקהילה והחברה. באותו זמן גם דואגת לכל הפרטים, בגדים, דיור, ביטחון, חינוך ועוד ועוד.
עם הורינו היינו מתראים פעם או פעמיים בשנה. היום אני מסוגל להבין מה עבר עליהם בניתוק כזה מבניהם ונכדיהם.
הטבע של עין גדי היה מצד אחד אכזר במובן האקלים, אך נשגב ומרתק מצד שני. אתה הולך עם ילדך כמה דקות מהבית ואתם ליד מעיין ומפלי מים, בין חיות בר וצוקים תלולים. שיטפון כביר שגועש בנחל ערוגות, מדגים לך את כוחו של הטבע ואת דלות המילים."
"הניתוק מעין גדי היה כמו קריעת חבל הטבור. הרגשות מעורבים והידיעה שאנחנו מגרשים את עצמנו מגן העדן הייתה מוחשית, אך החלטית. עין גדי לא הייתה רק מקום מגורים אלא גם הגדרת זהות. הייתי מציג עצמי "דודו מעין גדי" ולא בשם המשפחה.
ועתה צריך לחפש זהות חדשה."
מתוך הראיון של דודו שליטא
פסקאות מתוך דיוקאני - אייסו מנטסנוט
"האמיץ והעשן תמיד ימצאו איך לצאת…"
נולדתי בבית עשוי מקש ובוץ בכפר באתיופיה.
כשמבוגר רצה להעביר מסר, הוא עשה זאת באמצעות משפט, משל או פתגם, ממש כמו זה – ואתה פשוט תגדל לאורו…
גדלתי על סיפורי עם ידועים, שמבוגרים מספרים בעיקר מסביב למדורה. הייתה לי ילדות מאושרת לרוב, עם הרבה משחקי ילדות וטבע שעוטף אותך."
"שמתי לב שכשהייתי מגיע לכפר שלי, לא ראיתי חלק מהצעירים בכפר. אז התחלתי להבין למה בעצם אני לא רואה אותם. הם בורחים לסודאן. משהו שהיה אסור לדבר עליו. מי שעוזב את המדינה נחשב לבוגד. כקהילה שחלמה להגיע לירושלים, במשך מאות שנים, כשישנה הזדמנות להגשים חלום, עושים דברים לא הגיוניים. לא שואלים שאלות. אנשים מתארגנים ויוצאים. כך למעשה הפנמתי, שהחלום שלי לסיים בי"ס התחלף במשהו אחר לגמרי. בעצם לא חזרתי לכתה ח'. החלטתי שאני אגיע לסודאן כדי לעלות לישראל."
"זה היה מסע הזוי. מגיעים סןף סוף עד למקום של מטוס ההרקולס. כשהגענו לשם, הובילו אותנו לשום מקום…
רואה אורות אדומים, שם נחת ההרקולס. זה הרגיש כאילו יצא מבטן האדמה. ישנם הרבה סיפורים על אנשים שפשוט ברחו.
היה צריך לחפש אותם. הם נבהלו. לא ידעו מה זה הדבר הזה. מעולם לא ראו מטוס. רעש הנחיתה היה חזק מאד."
"הגענו בבוקר ואני רואה ים בפעם הראשונה. זו הפעם הראשונה שאני מרשה לעצמי לבכות. אבל ממש לבכות. כל התקופה בסודאן וגם בדרך הייתי כל כך מנותק. לא הרגשתי כלום. זה כנראה סוג של מנגנון הגנה הישרדותי שהפעלתי. לא זוכר פחד או כל רגש אחר. פעם ראשונה שהרגשתי געגועים עזים למשפחה שלי, לאמא שלי."
"היום אני חושב על העתיד של הילדים שלי. מקווה מאד שלא ירגישו שונים. אני מאמין שזה תהליך. אנחנו כאן.
הסיפור של הגזענות זה משהו שלא עובר מהעולם…"
"מצד שני התקווה הגדולה שלי והאופטימיות שלי – נובעות מכך שיש לנו היום הרבה חברה צעירים מהקהילה שלנו. השינוי יגיע מהם. הם לא 'פראיירים'. זה גם המסר שצריך להעביר לדור הצעיר. לא לתת לחשוכים לשבור אתכם. זה שהם כאלה – זה שלהם. זו הבורות שלהם. לבוא זקופים תמיד. אם אני אעביר את האחריות לילדים שלי להיות גאים במי שהם, במורשת שלהם, אז שום דבר שיגידו להם לא ישבור אותם."
מתוך הראיון של אייסו מנטסנוט
פסקאות מתוך דיוקאני - עדנה אשל
"אני עומדת יחפה בתוך 'לול', בחצר הבית שלנו שגובלת עם האופק, מלאה בכוכבנים ועוד המון פרחים, אתון אחת,
כלבת זאב אחת – "לילית", עזים, שפנים ותרנגולות. צריף מטופח, 'בית קטן בערבה' בקצה מושב עין ורד – תמונת ילדות ראשונה."
אמא רכבה על סוסים והיתה מדריכת נשק ואיתות באמצעות דגלים (סמפור). היא העבירה את החוגים על גגו של בניין בית העם.
הריח של עין ורד זה ריח של שדות. אני חייתי בשדות. כל המשחקים שלנו היו בבוץ, להכין מאכלים מבוץ, עם עלים ופרחים והרבה בוץ… לא היו צעצועים. אני זוכרת שבמלחמת העולם השנייה, השכנה שלנו חזרה מהצבא הבריטי והביאה לי בובת סמרטוטים. זו היתה הבובה היחידה שלי ואני לא אשכח אותה כל חיי.
היתה לי ילדות מאושרת. כשהלכנו לבית הספר בתל מונד, היה נוהל מסודר: דודיק רוכב על החמור ואני רצה אחריו. המרחק לבית הספר היה כ- 3 ק"מ. בקיץ תמיד יחפים. בחורף נעלנו נעליים וכאשר כף הרגל גדלה פשוט קטמו את ה'אף' של הנעל וכך הוצאנו את האצבעות לאור… "
"בשנת 1930 הוקם מושב עין ורד- 'המעיין היורד' בערבית והורי הצטרפו אליו. אבא היה נוטר בארגון "ההגנה" וכמעט ולא היה בבית.
"אני מתגעגעת למחלק הנפט שהיה מגיע עם עגלה רתומה לסוס, ולמחלק הלחם. אנחנו הילדים התנפלנו על הלחם החם, שהיה מורכב משני חלקים ועליו היה פס של כעך אחד ארוך. הכעך מיד 'חוסל', עוד לפני שהספקנו לחזור הביתה. היה גם מחלק קרח אבל אנחנו לא נזקקנו לו, כי אבא שלי פינק מאד את אמא וקנה לה פריג'ידר קטן ורדיו קטן. שני הדברים הללו ליוו אותי מההתחלה. אני מתגעגעת לדלתות הפתוחות שהיו אז. אף אחד לא פחד מאף אחד. התקשורת בין האנשים היתה חמה מאד. אנשים באו בלי להודיע מראש, ומבלי לציין יום ושעה."
"הילדות ועד לכתי לצבא שלי ושל דורי היתה מאושרת. מעל הכל, החיים הכתיבו את הצניעות וההסתפקות במועט. לא חסר לנו דבר. החיים הכתיבו ערכים שאני מתברכת בהם עד היום: היה מאושר בחלקך ואל יסנוורו אותך הישגיהם של אחרים. גם לאחרים לא היה במה להשוויץ. בגיל תנועות הנוער הודגש השיתוף בכל. היו המון מחנות עם החניכים. יצאנו לימי עבודה בשבתות, כשהשכר ניתן לקן. כל אחד מאיתנו הרגיש שהוא תורם את חלקו למפעל המשותף. היתה הרגשה שאתה תורם את חלקך לקיבוץ חסר הידיים העובדות. בקיבוץ נחשון דיללנו בצל. בקיבוץ מעברות דיללנו סלק. היו אלו עבודות שדה די קשות של 8 שעות ביום לפחות.
בתקופת הבציר, אהבתי למלא תרמילים באשכולות ענבים."
יום אחד שמעתי במקרה תוכנית רדיו, ובה סופר על עמותת "חיבוק ראשון". באותו הרגע ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שנתחבר. הרומן שלי עם חיבוק ראשון נמשך כבר כ- 13 שנה. זוהי עמותה שהיא כולה אהבה גדולה לתינוקות נטושים ופגועים.
אני נזעקת לכל קריאה: "יש תינוק חדש בשיבא".
כל קריאה שכזו טומנת בחובה סיפור חיים, תינוק שאינו רצוי, תינוק נטוש, עד למציאת משפחת אומנה, אשר תאסוף אותו אל חיקה…"
כשאת נקראת לתינוק זה או אחר - אם בפגייה, במחלקת יונקים, בטיפול נמרץ ובמחלקת ילדים – את מתמלאת הרגשה מיוחדת במינה. זה הקטנטן שרק עתה הגיח לאוויר העולם, זקוק לך ואת נמצאת שם בשבילו עם החיבוק הזה שלך – זו הרגשה עילאית. הנתינה מעצמך מייצרת הרגשה מיוחדת של סיפוק פי עשרת מונים. כשאני מגיעה לפגייה למשל, ובאינקובטור "מסתתרת" לה תינוקת בדואית קטנטונת שמשקלה 900 גרם ואני זו שבין כל השאר אחזיר אותה לחיים תקינים – אין מאושרת ממני. זוהי זכות גדולה ומהות החיים בעיניי."